פסק-דין בתיק ע"א 12169-12-12

כב' השופטת רחל ברקאי

1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופט גד גדעון), בת.א 4985/09, מיום 11.10.12, בו נעתר לבקשת המשיבה לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות, לפי הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 (להלן :" החוק").

2. המערערים הגישו תביעת פיצויים כנגד המדינה, המשיבה, בגין מות הקטין, שעזבונו הינו המערער 1, אשר נגרם ביום 24.8.07, בעקבות ירי של חיילי צה"ל בכפר ציידא הסמוך לטול כרם. המערערים 2-3 הינם הורי הקטין המנוח. התביעה הינה אפוא, בגין נזק שנטען כי נגרם על ידי כוחות צה"ל "באזור", הכוונה על פי לשון החוק ל: " יהודה והשומרון וחבל עזה."

אין חולק כי התביעה הוגשה כשנתיים וארבעה חודשים לאחר האירוע.

3. כאמור, קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה וקבע כי בנסיבות דנן, בהן מדובר בפעילות של כוחות הביטחון ב"אזור", חלה הוראת סעיף 5א(3) לחוק, ועל כן תקופת ההתיישנות עומדת על שנתיים ימים ומקום בו הוגשה התביעה שנתיים וארבעה חודשים לאחר יום האירוע, אזי התיישנה.

בית המשפט קמא דחה את טענת המערערים, אשר הועלתה לראשונה בסיכומים, לפיה האירוע לא התרחש ב"אזור" ועל כן לא חלה תקופת ההתיישנות המקוצרת כי אם תקופת ההתיישנות הרגילה. בית המשפט קמא קבע, כי בכתב התביעה טענו המערערים מפורשות כי האירוע היה בכפר ציידא,  בין טול  כרם לג'נין, ואף ציינו כי המסתערבים לא פינו את המנוח מהמקום, על אף שהיה ישראלי ויש לראות בכך הודאת בעל דין כי האירוע היה ב"אזור".

בית המשפט קמא סרב להכיר בנסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועד תקופת ההתיישנות משמצא כי המערערים היו מיוצגים וחזקה כי היו מודעים לדין החל וכי לא התקיימו נסיבות אובייקטיביות שלא היו בשליטת המערערים לצורך הגשת התביעה.

בית המשפט קמא דחה את עמדת המערערים כי טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה כשהוא קובע כי התכתבות בין עורכי דין אינה בבחינת "הזדמנות ראשונה" לצורך העלאת טענת התיישנות.

משדחה התביעה, מחמת התיישנות, לא נדרש בית המשפט קמא לטענה החילופית לפיה לא ידרש בית המשפט לתביעה שכזו בהעדר הודעה בכתב בטרם הגשת התביעה, כנדרש לפי הוראת סעיף 5א(2) לחוק.

כמו כן, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים לפיה בקשת המשיבה לדחיה על הסף, הוגשה בניגוד להנחיות פרקליטות המדינה מן הטעם כי היה על המערערים לפנות בפניה מוקדמת לפרקליט המדינה בבקשה לוותר על טענת ההתיישנות.

4. בהודעת הערעור טענו המערערים, כי שגה בית המשפט קמא משדחה התביעה על הסף מאחר ולא הונחה בפני בית המשפט קמא תשתית עובדתית באשר למהות הפעולה שעשו כוחות הביטחון ב"אזור" במועד האירוע שבמהלכו ובעקבותיו נהרג הקטין המנוח, שמא מדובר בפעולה משטרתית ולא מבצעית, שאז לא חלה עליה הוראת סעיף 5א לחוק  כי אם תקופת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים.

בטענה זו ביקש ב"כ המערערים להסתמך על פסק דינו של הנשיא י. אלון שניתן בברע"א(ב"ש) 9243-10-11 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח אבו סבית באסם ז"ל (ניתן ביום 18.3.12), בו קבע כי סעיף 5א' לחוק אינו נוגע לפעילות מלחמתית מאחר ומעשים שנעשו אגב פעילות מלחמתית הוחרגו מעצם חבות המדינה בנזיקין, כאמור בסעיף 5 לחוק וכי הוראת סעיף 5א' לחוק חלה אך על פעילות של כוחות הביטחון באזור בנסיבות של פעילות הקשורה למעשי טרור, איבה והתקוממות  וככל שמדובר בפעילות "אזרחית" של כוחות הבטחון, אזי אין  תחולה לסעיף 5א' לחוק ויחולו דיני ההתיישנות הרגילים.

בהינתן האמור, טען ב"כ המערערים כי המשיבה לא הניחה תשתית ראיתית עובדתית התומכת בקביעה כי פעילות כוחות הביטחון בנסיבות דנן היו בנסיבות של פעולה הקשורה ל" מעשי טרור, איבה והתקוממות", ומשנטל זה רבץ לפתחה של המשיבה וזו לא הוכיחה זאת, שגה בית המשפט קמא עת קיבל את עמדת המשיבה בדבר תחולת תקופת ההתיישנות המקוצרת על נסיבות המקרה.

לחילופין, טענו המערערים, כי שגה בית המשפט קמא עת לא מצא בנסיבות העניין להאריך את תקופת ההתיישנות וכי נכון היה לקבוע כי בנסיבות דנן לא היתה למערערת אפשרות סבירה להגיש התביעה בתוך שנתיים מיום האירוע וכי איחור של 4 חודשים בהגשת התביעה, אינו יכול להוות מחסום דיוני מפני התביעה דנן. לחילופי חילופין, טענו כנגד דחיית טענתם לפיה המשיבה מושתקת ומנועה מלטעון להתיישנות מקום שלא טענה זאת בהזדמנות הראשונה, במהלך חילופי התכתבויות בין הצדדים. וכי שגה בית המשפט מקום בו לא נתן פרשנות מצמצמת לטענת ההתיישנות ודחה טענתם כי הבקשה לדחיית התובענה על הסף הוגשה בניגוד להנחיות פרקליטות המדינה. לטענת המערערים, בנסיבות דנן, דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות.

5. המשיבה תמכה בקביעותיו של בית המשפט קמא ויצאה כנגד התנהלות המערערים בנסיבות בהן נמנעה אמו של המנוח, המערערת 3, במכוון, מלהתייצב לחקירה על תצהיר עליו חתמה, בפרט לאחר שהבינו המערערים כי בידי המשיבה ראיות מוצקות לפיהן האירוע היה "באזור", בנסיבות של חילופי אש קשים בין כוחות צה"ל לבין מחבלים שהיו במקום, כשאחד מהם הוא בנה של המערערת 3, המרצה עונש מאסר ממושך בגין האירוע, לאחר שהועמד לדין.

חזרה וטענה המשיבה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא עת קבע, כי האירוע היה "באזור" וכי בנסיבות האירוע חלה הוראת סעיף 5א(3) לחוק הקובעת תקופת התיישנות מקוצרת וכי לא התקיימו נסיבות המצדיקות הארכת מועד של תקופת ההתיישנות.

ב"כ המשיבה יצא כנגד טענתם החדשה של המערערים, אשר הועלתה במסגרת הסיכומים בערכאה קמא, לפיה לא הונחה תשתית ראיתית באשר לאופי הפעולה, וטען כי מדובר בהרחבת חזית בלתי מותרת. לחילופין, נסמך הוא על כתב התביעה ועל תצהיר האם לרבות, מסמכים אותם צרפו המערערים להודעת הערעור, מהם עולה באופן ברור, לטענתו, כי היתה זו פעילות מבצעית של כוחות צה"ל, ואם לא מלחמתית המקימה חסינות מוחלטת, אזי פעילות מבצעית כנגד מחבלים שנועדה למגר מעשי טרור, איבה והתקוממות שבגינן תקוצר תקופת ההתיישנות לשנתיים בלבד.

ב"כ המשיבה אף הרחיב טיעוניו וטען כי הוראה זו המקצרת את תקופת ההתיישנות (סעיף 5א(3) לחוק) חלה על כל מעשה או מחדל של כוחות הביטחון באזור, ללא קשר למהות הפעולה, בין אזרחית ובין מבצעית. בכך ביקש לצאת נגד קביעתו של כב' הנשיא אלון בפרשת סבית באסם (לעיל), כשהוא מפנה לשורה של פסקי דין אחרים שניתנו על ידי בתי המשפט מחוזיים אחרים.